Copy
View this email in your browser
,משה שלום
מנה ראשונה 
מנה ראשונה הוא פרויקט המעניק בית לקולנוע הישראלי הקצר ובמסגרתו מוקרנים סרטים בכל הסינמטקים בישראל, לפני הקרנת סרט באורך מלא. בנוסף, מוקרנים הסרטים בפסטיבלים בארץ, בחו"ל ובשלל יוזמות אחרות

 



 

 


:יולי בסינמטקים

שיחות יוצאות: אינסטגרם
יוגב יפת וניר ברגר
יוקרן בסינמטק חיפה, חדרה, ירושלים, ראש פינה ומעלות

 
תחרות הליכה
וניה הימן
יוקרן בסינמטק תל אביב, מעלות, ראש פינה ושדרות
המתנדב
חוויאר מרקו
יוקרן בסינמטק שדרות, ראש פינה ומעלות

 
תוך כדי תנועה
ענבר כורם
יוקרן בסינמטק חיפה  ובסינמטק ראש פינה

 
 ראיון על הסרט הקצר ועל סדרת הרשת "קונפס" - עם הבמאי משה רוזנטל

                                    
                              משה רוזנטל. צילום דניאל מילר.                                                                          

זה היה חודש מרגש עבור משה רוזנטל. הוא נפתח בהשקת סדרת הרשת "קונפס", לאחר מכן סרטו הקצר "שבתון" הוצג באירוע הפתיחה של פסטיבל סרטי הסטודנטים בת"א ואמש זכה בפרס הבימוי עבור "שבתון", בתחרות ון ליר לקולנוע הקצר בפסטיבל הקולנוע בירושלים.
 


*מה הוביל אותך ליצור את "רופוס", פיצ'ר עלילתי, ואיך הצלחת ליצור אותו בגיל כל כך צעיר?
 
הרצון לעשות סרטים - זה משהו שמגיל מאד צעיר היה שם. את "רופוס" כתבתי כשהייתי בן 19, תוך כדי השירות בגבול לבנון. אני חושב שהרצון לעשות סרט באורך מלא כנגד כל הסיכויים נבע מתוך תחושת תסכול מכך שחיי היצירתיים נפסקו בפתאומיות עם הגיוס. שירתתי ביחידה קרבית והייתי נורא מדוכא, ככה שלעשות סרט, היה עבורי אתגר שהייתי מוכן להקריב עבורו את חיי. במקביל התמודדתי עם דימוי עצמי נמוך ועם תחושה משונה שאינני שייך לשום מקום, מה שהוביל אותי לעסוק בדמויות שמופיעות ב"רופוס".
 
את הכסף ליצירת הסרט השקעתי בעצמי יחד עם מספר חברים. אם אני זוכר נכון כולנו הקרבנו את התקציב לטיול אחרי צבא שלנו לטובת הפקת הסרט. הפקנו את הסרט בלי הרבה ידע... היו בצוות גם כמה אנשי מקצוע שנכנסו לסיטואציה מוזרה שהם עושים סרט עם ילדים. אבל היה מאד ברור שאנחנו נורא רוצים לעשות סרט ונלחם עליו, לא משנה מה. יצירת הסרט התמשכה 3 שנים. כל התהליך של ליצור את "רופוס" התרחש במהלך שנים מאד משמעותיות מבחינתי, בהן מאד השתנתי והתפתחתי כיוצר, אז באיזה שהוא מקום כש"רופוס" יצא הרגשתי קצת מרוחק ממנו. זו הייתה חוויה לימודית שהסתיימה בסוג של החמצה. אני לא מתחרט שיצרתי אותו, אבל הוא נעשה מהסיבות הלא נכונות – המקום של "אני עושה סרט" היה במקום גבוה יותר מהסרט עצמו ומהאיכות שלו. יחד עם זאת, "יונייטד קינג" קנו אותו וזו הייתה תחושה מדהימה שקנו אותו בגיל כל כך צעיר.
 
*מה גרם לך לחזור וליצור סרטים קצרים לאחר רופוס?
החוויה עצמה של לביים סרט כשאתה בן 20, הייתה חוויה די טראומטית. היו הרבה סיטואציות שלא הייתי בטוח בעצמי ובמאי שלא בטוח בעצמו זו חוויה מתסכלת. רציתי לתת לעצמי את ההזדמנות ללמוד, להתחיל מחדש ולהוכיח את עצמי שוב ושוב בכל דרך אפשרית. כדי שכשאני "אעלה על ההגה" שוב אני אעמוד שם בביטחון עצמי מלא. התחלתי את הלימודים באוניברסיטה ולא סיפרתי לאף אחד שיש לי פיצ'ר, הייתי צריך לבלוע הרבה אגו שרצה לצאת החוצה ולתת לעצמי ללמוד. זה לא היה קל אבל זה היה הכרחי. בסרטים הקצרים הרגשתי לראשונה שאני מעצב קול משלי ושהפוקוס הוא בעשייה עצמה ופחות בכיבוש החלום.


 מתוך צילומי פתיח פסטיבל סרטי הסטודנטים. 

*מה החשיבות של הסרט הקצר בעינייך?
בעיקר החופש שהסרט הקצר מאפשר לך. היום אחרי שעשיתי הרבה דברים קצרים, בעיקר אחרי הסדרה "קונפס" ("confess TLV"), יש משהו בעובדה שאתה מוגבל בזמן, שבעצם מאפשר לך חופש מסוים, כי אתה לא צריך לחבר כמה נרטיבים יחד, אתה יכול לגשת ישר לנקודה. יש אנשים שרואים בזה מגבלה אבל אני מבין עכשיו כמה זה משחרר ומאפשר לך לגשת ישר לחזון הקולנועי שלך.
 
*מה הופך סרט קצר למוצלח?
הימנעות מאקספוזיציה, הימנעות מחשיבות עצמית, הימנעות מדידקטיות, חשיבה מחוץ לקופסה ודמות טובה שיושבת על שחקן עם פרצוף מעניין.
 
*מה למדת דרך הסרטים הקצרים שיצרת?
לספר כמה שיותר בכמה שפחות. השיעור הכי גדול בסרטים קצרים זה לא להסביר כלום, אם הסרט מעניין והדמות טובה לא צריך שום הסבר תסריטאי או פסיכולוגיה בנאלית. זה שיעור שאני ממש מנסה לזכור כשאני כותב. בזמן האחרון אני מאד רגיש לסצנות שברור שהתסריטאי והבמאי לא אוהבים, אבל היו צריכים אותן, כי פחדו שבלעדיהן הסצנות האחרות יפלו. חשוב להתחיל בסיטואציה שרוצים להגיע אליה.
 
*במה עוסק "שבתון" סרטך הקצר האחרון?
"שבתון" הוא סרט שהופק במסגרת פרויקט 7 - בתמיכת קרן גשר לקולנוע רב תרבותי ופסטיבל סרטי הסטודנטים  הבינלאומי. עלילתו מתמקדת במורה להיסטוריה המתגורר בפרברים של חולון ובלילה אחד בו הוא מבלה עם תלמידים שלו לשעבר, ובו הוא חווה איתם איזה מרד נעורים שמעולם לא היה לו. האתגר עבורי בלעשות סרט כמו "שבתון", היה לקחת את הפרברים הישראלים, שויזואלית נראים אחרת לגמרי מהפרברים האמריקאיים, ולהעניק להם פאתוס קולנועי. לצלם אותם בלי איזה ניכור של "אוי אנחנו אנשים קטנים ומשעממים", אלא לחגוג אותם. עניין אותי לקחת את הבנאלי, את הבינוני, המקום בו גדלתי ולהפיח לתוכו עולם קולנועי עשיר. זה סרט שאפשר לי לבחון את הפער בין מודל הגבריות של אבא שלי לבין מודל הגבריות שלי. מה שאני יצאתי לעומת מה שאבא שלי הציג בפניי של מה זה להיות גבר. זה סרט מאד אישי שחלקו מבוסס על אבא שלי. 

*איך הייתה החוויה של יצירת "שבתון"?
זו הייתה פעם ראשונה שהפקתי סרט קצר בתקציב לגיטימי. מפתיע לגלות כמה זה לא מספיק כדי להשיג את הדברים שרציתי להציג - להגיע למרחבי ילדותי עם צוות צילום, לקחת דברים שבעיני היו גדולים מהחיים ולהפוך אותם לכאלו בעיני כולם. הייתה הפקה לא קלה אבל עשינו הרבה בחירות טובות. בתפקיד הראשי היה אורי קלאוזנר. אני לא חושב שהיה שחקן שהיה עושה את זה טוב כמו שהוא עשה ומגלה מחויבות כזו. רב הסרט הוא על אופניים, בתחתונים. תוך כדי הצילומים הוא נפל ואף חטף זעזוע מח. היו איתי אנשים שנתנו את כל כולם וזו הסיבה היחידה שהסרט עובד.
 

מתוך הסרט הקצר "שבתון". צילום: דניאל מילר.

*האם חשת את הביטחון ששאפת אליו בבימוי?

כבר בסרט הקצר הראשון שעשיתי אחרי "רופוס"– הרגשתי הרבה מאד ביטחון. מספיק כדי לעשות משהו שכולם אמרו לי לא לעשות – סרט שרציתי ליצור ("נעורי קלרה"). יחד עם זה ששמתי את האגו בצד, בשבילי האתגר היה להגיע לאיזה עושר קולנועי מבלי לאבד את הלב. "נעורי קלרה" התמקד ביחסים בין אמא לבן – כשהבן מנתח את האמא. המנחים שלי באוניברסיטה לא הצליחו לראות את הרגישות בזה. אני מרגיש שסרטים קצרים שעשיתי לא זכו להכרה אבל היה לי חשוב לעשות אותם – כי היה לי חשוב לעשות משהו שאני רוצה לעשות ולא עושים. למצוא את הקול שלי.
 
תמיד יהיו את האנשים שיורידו לך את הביטחון לא משנה כמה ניסיון צברת. בהקשר הזה – חשוב לי מאד לבחור את האנשים שיתנו לי את הביטחון סביבי. דפי פרבמן – היא העורכת והשותפה להכל, משלב התסריט. היא גם תומכת בי נפשית ואומרת לי שזה טוב ושהכל יהיה בסדר. בלעדיה הדברים היו יותר קשים. ב"קונפס" יש 25 שחקנים, כשאף אחד מהם לא עשה אודישן – במקום, נפגשתי איתם בבית קפה לראות שאנחנו משדרים על אותו תדר ויכולים להיות חברים. אם אתה נמצא עם שחקנים שאתה לא מפחד מהם והם לא מפחדים ממך – אין את העניין הזה של מה אתה אמור להגיד בתור במאי. ולפעמים עניתי – "לא יודע" וזה היה מאד משחרר. זה עדיף בעיני מאשר לתת לשחקן תשובה לא נכונה רק בגלל שאתה חושש להגיד לו שאתה לא יודע את התשובה. ואז אפשר לחשוב על זה יחד.
 
*מה הוביל אותך ליצור את סדרת הרשת "קונפס"?
במקרה של "קונפס", החוויה הייתה אחרת לגמרי. ניגשתי לסדרה מתוך רצון להעניק לקהל תוכן שאני מאמין שהוא צריך ורוצה לראות, בעוד שב"שבתון" התעסקתי יותר בעולם הפנימי שלי. כך שמבחינתי מדובר בחוית יצירה שונה לחלוטין. מהחוצה פנימה במקום מפנימה החוצה. "קונפס" היא סדרת רשת חדשנית שעוסקת במיניות בעידן הדיגיטלי ומתארת מפגשים בין זרים באתרי ההכרויות ועל ה-10 הדקות שלפני שהם באו לעשות את מה שהן באו לעשות. כל פרק הוא עיבוד קולנועי לוידוי של משתמשי אפליקציית היכרויות. כך שחלק מעשיית הסדרה היה לא רק להתמקד בחוויות האישיות שלי, אלא גם לחקור חוויות של אחרים ולמצוא את הדרך בה אני מתחבר אליהם ויכול לדבר בשמם. באותו הזמן הייתי בזוגיות אז חוויות הסקס "דייטינג" הלכו אותי, כי סה"כ הן מאד עיצבו את מי שאני מבחינה מינית. היה לי חשוב לדבר אל כל הרווקים בתל אביב. אף אחד לא מתקשר איתם על זה והתופעה הזו נשארת כאיזה סוד לא מכובד. זה התחיל מלכתוב חוויות אישיות שלי ועבר לכתיבת סיפורים של אנשים הסובבים איתי, ששכתבתי במשך שנתיים. אחר כך פיצחנו גם את הפורמט של קטגוריות מיניות (הקשור לפרונגורפיה, אבל גם לאתרי היכרויות). בחלק מהפרקים היו במאים ותסריטאים אורחים (בינהם עדי קוטנר וג'וליה פרמנטו). בפרקים שביימתי התמקדתי בעבודה עם השחקנים בצורה הכי רגישה ופחות התעסקתי בתנועות מצלמה מפוארות.
 
*באילו אתגרים נתקלת ביצירת "קונפס"?
כמובן שכשעוסקים במיניות במדינה שמרנית כמו ישראל ובעיקר כשהדבר מיועד לאינטרנט יש הרבה מכשולים בדרך, משחקנים שחוששים להיות משויכים לפרויקט מסוג כזה ועד לחסימת הקידום של הסדרה בגוגל וביו-טיוב. אבל הסדרה לא באמת פרובוקטיבית. אין עירום בסדרה, רב הסדרה זה שני אנשים מדברים. זה מתסכל שתאגידי ענק – שהם חלק מהחופש האינטרנט מציע - בעצם צנזרו אותנו. המקום שנראה הכי מאפשר חופש אמנותי - התגלה כמקום שמרני. זה אבסרוד לחלוטין, הרי בקלות ניתן להגיע לכל כך הרבה תוכן מיני שלא מצנזרים, אבל סדרה שרובה היא דיבורים על מיניות מצנזרים. אני מאמין שלא ביררו לעומק. אבל בסופו של דבר מדובר בסדרה שמקומה באינטרנט והעיסוק שלה במיניות נועד בכדי להעלות נושאים חשובים כמו חפצון נשי, גבריות מובסת וניכור בעידן הפייסבוק, נושאים שלרב עוסקים בהם בצורה מאוד רדודה.
 

מתוך סדרת הרשת "קונפס". צילום: עדי מוזס.

*ואיך היו התגובות מהצופים? 

עד כה קיבלנו תגובות מדהימות מהצופים – באמת אין תחושה טובה יותר מזה שאנשים פונים אליך בפייסבוק ואומרים שנגעתי בהם ומודים לי על כך שנתתי במה וקול לחוויות האינטימיות ביותר שלהם. זה נורא מרגש וזה שווה את כל העבודה. זאת גם הפעם הראשונה שאני מקבל תגובות בצורה כזו - כי בקולנוע ובסרטים הקצרים יש איזה חסם בין היוצר לקהל שלו. ברשת יש משהו מאד נגיש, שמאפשר קשר בלתי אמצעי בין היוצר לבין הקהל. היה בחור מקסים שאף כתב מעין פרוזה על חוויות הצפייה שלו באחד הפרקים - קראתי את זה ובכיתי. כי אתה עושה משהו מתוך איזה פצע שלך ומישהו לא רק אומר: "זה הפצע שלי" – אלא גם יוצר מתוך זה משהו וזה היה נורא מרגש. כמובן שהסדרה עדיין לא קיבלה את החשיפה שמגיעה לה, בעיקר בגלל חסימת הקידום של גוגל, אבל אנחנו עובדים על הפצתה בכל פלטפורמה אפשרית. רצינו מאד שמבקר קולנוע יכתוב ביקורת על הסדרה. זה אמנם ברשת, אבל התסריט לא כתוב בצורה שלא מתאימה לביקורת, התכנים חשובים... אני לא מבין את ההימנעות מלהתייחס ליצירה הזו כדבר רציני רק בגלל שהיא ברשת.
 
*פניתם למבקרים והם סירבו?
נכון. הם אמרו - אנחנו לא מבקרים סדרות רשת. כי בראש שלהם סדרת רשת זה מערכונים. אבל מדובר במשהו חדש אז בוא נתייחס אליו כמו שהיינו מתייחסים לסדרה בטלוויזיה. כי לצורך העניין אם "קונפס" היתה משודרת בטלוויזיה, היא הייתה מקבלת את כל הביקורת בעולם (והיא הייתה נראית ומשוחקת בדיוק כמו ושהיא עכשיו).
 
*אז איפה אפשר למצוא את הסדרה?

ב-confesstlv.com
 
*האם אתה מרגיש שיש איזה חוט מקשר בין כל היצירות שלך?

אני משתדל לא לחשוב על זה כדי לא להגביל את עצמי יותר מדי. אבל ברור לי שיש בסרטים שלי מוטיבים שמעסיקים אותי וחוזרים על עצמם כמו מתח בין נעורים לזקנה ואלמנט טרגי בכל הדמויות. ברמה הסגנונית, יש לי כל מיני דברים שאני מכור אליהם, כמו לתאר משהו קשה לצפייה בצורה הכי אסטתית ומענגת לצופה שאפשר - אני מאוד אוהב לשחק עם המתח שבין הסגנון לתוכן.
 
*האם תצור בעתיד סרטים קצרים נוספים?
מבחינת קריירה זה מרתיע אותי ליצור סרטים קצרים, אבל לא מבחינה אמנותית. אני רואה בסרט הקצר ובסרט הארוך שני פורמטים שונים לגמרי, כשלכל אחד מהם יש את האיכויות הנפרדות שלו כמו גם את המגבלות הנפרדות שלו. גם סדרת רשת זה פורמט שלא בטוח יקדם אותי מבחינת קריירה, אבל ספציפית הרצון ליצור את "קונפס" ישב טוב על המשבצת הזו של סדרת רשת. בגלל שאנחנו רוצים לעשות קולנוע ואין הרבה קהל, וקשה למצוא מימון, צריך לעשות כל מה שאפשר, קצת כמו ג'יימס פרנקו.
 
*על מה את עובד כעת?

אני עדיין מקדם את העונה הזו של "קונפס" ועובד על איך להגיע איתה כמה שיותר רחוק - במטרה שהקהל הישראלי ייחשף לעונה של תל אביב ולייצר עוד עונות לערים אחרות בעולם. אני עובד על סרט ארוך שכתבתי ואני כבר כמה שנים מנסה לגייס לו כספים ובמקביל אני מקווה שיתפנה לי זמן לכתוב סרט אימה – ארוך ואמנותי – "סרט אימה של אירופאים אליטיסטים". אימה זה ז'אנר שאני מאד נהנה ממנו ואני מאד מאמין בלקחת ז'אנרים שנחשבים נחותים ולהעניק להם ערך מוסף אמנותי בעשייה עצמה. אבל זה מאד מאד קשה.

פתיח פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי 2015, בימוי משה רוזנטל.
 
להגשת סרטים קצרים                 לצפייה בטריילר

 
Forward to Friend                                 
+1     
   
   
Share                                                 
Tweet     
 
    
     
Facebook                                       
לאתר מנה ראשונה      
 


mrishona@gmail.com
להסרה מרשימת התפוצה